Not a Sure Thing

זה משפט ההשראה שליווה אותי בשבוע שעבר:

It was definitely not a sure thing, but nothing ever is.

-Dave Grohl, The Storyteller

Bullet Journal weekly spread, minimalist and colorful, quote by Dave Grohl

איפשהו בספטמבר, דייב גרוהל התחיל להופיע יותר ויותר בפידים שלי ובשיחות ברשת, בעיקר בטוויטר ובאינסטגרם, לרגל 30 שנה ליציאת האלבום Nevermind, הופעות של פו פייטרס וגם לכבוד הספר החדש שהוציא לאור.

מעולם לא הייתי מעריצה אדוקה של נירוונה, אבל מהרגע שנוורמיינד יצא לעולם, השירים היו סביבי כל הזמן. לא קניתי את האלבומים (כקסטות או דיסקים), לא לבשתי את החולצות עם ההדפסים של נירוונה או המשבצות של הגראנג', אבל בכל פעם ששמעתי את Smells Like Teen Spirit, Lithium או Come As You Are הרגשתי שהם מדברים אלי, או שהם קצת עלי, איכשהו. הקול היה של קורט קוביין, הבס של קריסט נובוסליץ' והתופים היו של דייב גרוהל. יושב לו שם, נראה שקט ומופנם, אבל כשהוא מנגן זה נשמע אחרת.

את השירים של פו פייטרס הכרתי בצורה יותר אקראית, אבל אהבתי את הסיפור האישי שמאחורי המהלך: איך גרוהל, אחרי מותו של קוביין, לקח את עצמו ועבר מאחורי התופים לחזית הבמה, הקליט את מה שהוא חשב שיהיה דמו והפך לאלבום הראשון של פו פייטרס, הקים להקה חדשה, ומוביל אותה, מקצועית ואישית, כבר מעל 25 שנה.

אחרי שיחות וחוות דעת ששמעתי, אימצתי את ההמלצה של תמר רוטמן ובחרתי להאזין לספר, כשגרוהל קורא אותו. ההאזנה לספר היתה חוויה מעניינת ומהנה. אני לא מאזינה לספרים בדרך כלל. כמאזינה אינטנסיבית אני לא יכולה לעשות דברים אחרים במקביל, במיוחד אם הספר באנגלית. אני גם לא נוסעת לעבודה בדרך כלל, אז אין לי שעות יוממות להאזנה או קריאה.

גרוהל הוא מספר סיפורים מצוין. יש לו קול נעים, הוא יודע ליצור דרמה ועניין, ויש לו הרבה סיפורים. הפרקים הראשונים, בהם הוא מספר על הילדות ועל גיל ההתבגרות שלו, היו יותר מעניינים עבורי והזכירו לי את המקום החשוב שיש למוזיקה בחיים שלי. כמעט בהיפוך לגרוהל, למדתי מוזיקה במסגרות חינוכיות שונות, אבל מעולם לא עסקתי בה באופן מקצועי. אבל גם בהמשך החיים שלי אני מקדישה זמן לנגינה ולשירה (אם כי לא באופן עקבי), ובסופו של דבר שנינו אוהבים ומעריכים מוזיקה.

אני גם מאוד אוהבת ומעריכה את זה שהוא מעודד ילדות וילדים, שלו ואחרים, להתנסות במוזיקה ובהופעה מול קהל, וללמוד ליהנות מזה. אנשי הייטק וטכנולוגיה שחושבים איך אפשר לקדם ילדות ונערות במדע, יכולים לקבל השראה ממנו. הוא מנחה, אבל גם יודע לקחת צעד אחורה ולהיות נגן מלווה, הוא משתף בנדיבות מהניסיון שלו וגם באהבה שלו למוזיקה. דייב גרוהל היה יכול להיות מורה מעולה למוזיקה, אם הקטע הזה של להקות והופעות לא היה מצליח לו כל כך.

בהמשך הספר, גרוהל מספר על הפעילות שלו בלהקת Scream ואחר-כך עם נירוונה, וגם על מותו של קורט קוביין. כמובן שיש גם סיפורים מימי פו פייטרס, והחיים שלו עכשיו: איש משפחה ואבא אוהב ומעורב בחיים של בנותיו, מפגשים עם מוזיקאים שונים שהוא מעריך ומעריץ, וגם עם נשיאי ארצות הברית (אחד שהוא תמך בו, ואחד שפחות, אבל בכל זאת הצטלם איתו למזכרת מתוך כבוד לתפקיד ולמעמד שלו. וגם בכך יש אמירה חברתית).

הרשמים והחוויות מההאזנה, הגיעו גם ליומן הבולט ג'ורנל שלי. קודם כל, בהקדשת זמן להאזנה ושמירה עליו, ביומן ובחיים. אחרי זה, הכנתי רשימת מיקסטייפ של המוזיקה ששמעתי באוקטובר, והרבה ממנה קשורה לספר (עוד על רשימות בולט ג'ורנל של שירים להאזנה אכתוב בפוסט נפרד), שילבתי ציטוטים של הביטלס בפריסה החודשית של נובמבר, ובסוף, בינתיים, בפריסה השבועית של השבוע האחרון.

הציטוט הזה מגיע מהפרק The Heartbreaker, שבו גרוהל מספר איך היה לו ארגז עם 100 קלטות של הדמו של פו פייטרס. הוא הקליט את כל התפקידים בעצמו, נתן לזה שם של להקה, והתלבט מה לעשות עם זה. במקביל, הוא קיבל מטום פטי הזמנה להצטרף כמתופף ללהקה שלו. להקה ותיקה, סיבובי הופעות בתנאים נוחים. אבל גרוהל בחר ללכת בכיוון הפחות בטוח, יותר מאתגר, והפרויקט שהוא יצירה אישית ועצמאית שלו. בדיעבד, זאת היתה הצלחה גדולה. אבל זה לא היה מהלך בטוח. ואף מהלך בחיים לא בטוח, במישור האישי, המקצועי והיצירתי.

מצד אחד הוא כבר היה "ההוא מנירוונה", והוא ידע שזה משהו שילווה אותו תמיד. מצד שני, היו לו שירים שהוא כתב ורצון לשתף עם העולם. הוא קצת "התאהב" באווירה המשפחתית והנינוחה של שוברי הלבבות של טום פטי, אבל ידע שזאת אווירה שנבנתה במשך שנים ארוכות של פעילות משותפת, ושהוא לא חלק מזה. אי אפשר לדעת מה היה קורה אם הוא היה מצטרף לפטי וללהקתו, אבל הרבה אנשים מודים לו על הכיוון שבו בחר ללכת.

לפריסה השבועית המינימליסטית הוספתי נגיעות של צבע לכבוד חנוכה (בדיוק בשבוע שדייב גרוהל משחרר את ה-Hanukkah Sessions, נשבעת לכם שלא תיאמנו!) ואיור שהתחיל כקסטה במחווה לאיך שהאזנתי למוזיקה בשנות ה-90, ואיכשהו יצא חתול ניאן מוזיקלי, שהוא ממש not a sure thing, אבל אני מחבבת אותו ויודעת שהפריסה הזאת תמיד תזכיר לי את התקופה שבה האזנתי במשך חודש לדייב גרוהל, מספר לי על החיים שלו.

image from journal, quote from The Storyteller

ההמלצה שלי היא קודם להאזין לשיר, ואז לחזור לתחילת הסרטון ולהקשיב לסיפורים של דייב על איך הוא כתב אותו, ואיך הוא מתייחס למיתרי הגיטרה כמו למערכת תופים, ולמה הוא אוהב את הגרסה האקוסטית של השיר.

תגובה:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s